קו הציר ממשיך להיות ״ים/יבשה״ במשחק השורי/דובי של השוק, סגירה סביב הציר בימים האחרונים לא מכריעה את מוד המסחר שלנו, אבל פותח את הדרך לבחינה נוספת של הנמוך של מרץ.
בקיצור חסר לי מידע להכריע התנהלות כיוונית, על כן ברמת הסוינג אחכה, ברמה התוך יומית, היה יום מורכב לסוחר המתחיל, בוא נצלול פנימה ונבין היכן אנחנו אוחזים כעת.
יש ימים שהשוק צועק, ויש ימים שהוא לוחש. היום? הוא לא אמר מילה.
הוא רק הסתכל עלי בזווית עין כאילו אומר: "מה אתה רוצה ממני בדיוק?"
והאמת? הרבה סוחרים בכלל לא יודעים מה הם רוצים.
הם באים למסחר כמו אנשים שמזמינים מונית בלי לדעת לאן. רק לעלות, לראות תנועה, להרגיש שהם בעניינים.
וכשהשוק נע לאט, מתלבט, מתנדנד... הם משתגעים.
הרי אם אין אקשן – כנראה שאתה לא עושה כסף, לא?
אז זהו, שלא.
היום היה שיעור בצניעות. לא בכניסה ברורה, לא ביציאה מזהירה.
פשוט שוק שאומר: "תשמע, אני לא איתך היום. קח יום חופש ממני, לך תקרא ספר."
המדדים?
מי שיקרא רק את המספרים יגיד: "בסך הכול יום רגיל."
אבל מאחורי הקלעים, הדרמה שם – רק בלי תאורה.
המגה-קאפ עשו היום את מה שהם הכי טובים בו:
להתחיל חזק בבוקר ואז להוריד הילוך כמו פקיד שמבין שאין בונוס השנה.
אפילו אפל, החברה שמחזיקה את חצי העולם באייפון, עשתה קולות של שינויים בצוות ה-AI שלה וגררה את כל הסקטור למטה.
אקסנצ'ר? ירדה ב-7.3%. דוח חלש ומניה שאומרת לך בקול ברור: "תשקול פעמיים לפני שאתה מתרגש ממותגים."
הטכנולוגיה, הסקטור הכי כבד במשקל השוק, סגרה באדום.
כשהפיל הכי גדול בחדר מתעטש – כל השוק מקבל חום.
הפתעה משמחת:
דווקא הבתים – כן כן, אלה שאף אחד לא רוצה לקנות עם ריביות בשמיים – מראים סימני חיים.
מכירות בתים קיימים עלו ב-4.2% בפברואר.
וזה כשהתחזיות ציפו לירידה של 3.2%.
מה זה אומר?
או שהאמריקאי התייאש מלחכות להנחות, או שהוא החליט להפסיק לגור אצל ההורים.
יותר סביר שהעלייה במלאי גרמה למי שיושב על הגדר – סוף סוף לקפוץ.
ולא, זה לא בגלל שהריביות ירדו. הן עדיין יקרות כמו קרואסון בשדה התעופה.
אבל לפחות משהו זז.
וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על שאר השוק.
בעוד האמריקאי הקטן בוחן בתים עם זכוכית מגדלת, הבנקים המרכזיים בעולם עושים תרגילי אקרובטיקה:
המסר הכללי?
כל אחד בונה לעצמו סיפור כלכלי משלו, אבל בסוף כולם באותו חדר בריחה – ואין מפתח ברור שיפתח את הפלונטר.
יש משהו מפתה בימים האלה.
הם רגועים מדי. אתה מסתכל על הגרפים, אומר לעצמך: "נו באמת, רק תנועה קטנה, רק נגיעה..."
אבל זה בדיוק הטריגר של המפסיד הסדרתי.
זה שמגרד לו בידיים כשהשוק לא עושה לו נעים בראש.
אז אני עוצר.
אני מכריח את עצמי להתבונן, לא לפעול.
מפעיל את שרירי ההמתנה, שזה השריר הכי פחות מוערך במסחר.
כי כשאתה לוחץ רק כי אתה רוצה להרגיש בפנים – אתה למעשה מבצע עסקאות על סמך חוסר שקט, לא על סמך שיטה.
והשוק?
הוא לא שופט אותך על כמה אתה רוצה.
הוא שופט אותך על כמה אתה לא מתבלבל.
מה אם כל סוחר היה שואל את עצמו כל בוקר:
האם אני פה כדי ללמוד – או כדי להרוויח מהר?
מה אם היינו בוחנים ימים כאלה לא לפי הרווחים, אלא לפי כמה פעמים הצלחנו לא לפעול מתוך דחף?
מה אם כל "לא עשיתי עסקה היום" היה מדליית זהב בהתבגרות האישית שלך?
תראו, אם יש משהו שלמדתי בעשורים של מסחר, זה שדווקא הימים האפורים בונים את היציבות.
לא הריצות, לא הנפילות.
אלא היכולת שלך לשבת, לחכות, ולדעת מתי זה לא הזמן שלך.
ג’סי ליברמור אמר פעם:
“The real money is made in the waiting.”
הוא צדק.
ואולי, רק אולי, אם אתה מסוגל לעבור יום כזה בלי להתפתות,
בלי להתבכיין ש"לא היה כלום",
בלי להכריח את השוק לרקוד לפי הקצב שלך –
אז אתה כבר מתנהג כמו סוחר רווחי.
ואם אתה מתנהג כמו סוחר רווחי –
בסוף, גם תהפוך לכזה.
זהר ליבוביץ - 🐘-או-סוף המסחר שלך
אבי שיטת וויקוף בישראל
ותוכנית הליווי סוחרים ׳מרגל המסחר׳
